שאלה ששלחו לג'ון לוק ב־1688 נבדקה לבסוף בניסוי

אדם שנולד עיוור ולמד במגע להבחין בין כדור לקובייה מתחיל פתאום לראות. האם יזהה אותם במבט? פילוסופים התווכחו על זה שלוש מאות שנה.

ב־7 ביולי 1688 שלח ויליאם מולינו מדבלין, שאשתו הייתה עיוורת, מכתב לפילוסוף ג'ון לוק. היה בו ניסוי מחשבתי. אדם שנולד עיוור למד להבחין במגע בין כדור לקובייה בגודל דומה. נניח שיום אחד הוא מתחיל לראות. האם יוכל, במבט בלבד ולפני שייגע בהם, לומר איזה מהם הכדור ואיזה הקובייה?

לוק לא ענה. ב־1693 שלח לו מולינו גרסה פשוטה יותר, והפעם לוק התלהב. הוא הכניס את השאלה למהדורה השנייה של חיבורו הגדול על שכל האדם, שיצאה ב־1694, ומאז היא נקראת בעיית מולינו.

מולינו עצמו ענה שלא, ולוק הסכים איתו. לדבריהם, האיש עוד לא למד שמה שמרגיש כך ביד ייראה כך לעין. את הקשר הזה בין החושים רוכשים מניסיון.

לא כולם הסכימו. ג'ורג' ברקלי ענה ב־1709 שלא, בתוקף רב עוד יותר: לדעתו, מה שרואים ומה שממששים לא דומים זה לזה בכלל. לייבניץ, בחיבור שכתב ב־1704, ענה שכן, אם רק נותנים לאדם זמן להתרגל לראייה. מאחורי הוויכוח עמדה שאלה גדולה יותר: האם יש לנו מושג של צורה שמשותף לכל החושים, או שכל חוש לומד את העולם בנפרד.

הניסוי

במשך שלוש מאות שנה זו נשארה שאלה למחשבה. הקושי היה למצוא את האנשים הנכונים: עיוורים מלידה שאפשר להחזיר להם את הראייה, ולבדוק אותם מיד אחרי. ב־2003 הקים פוואן סינהה, חוקר ב־MIT, תוכנית בשם פרויקט פרקאש, ובמסגרתה נמצאו חמישה נבדקים, בני 8 עד 17, שלפני הטיפול הבחינו רק בין אור לחושך.

הניתוחים נערכו בין 2007 ל־2010, ותוך 48 שעות מהם נבדק כל אחד. הוא מישש צורה, ואחר כך ראה צורות וצריך היה לבחור את זו שמישש. בעיניים לבד הם הבחינו בין הצורות כמעט כמו במגע לבד. אבל לחבר בין מה שמיששו למה שראו הם לא הצליחו, והתוצאה הייתה רק מעט טובה מניחוש. ברגע הראשון, התשובה למולינו הייתה לא.

שלושה מהם נבדקו שוב, אחרי חמישה ימים, שבוע וחמישה חודשים, והצליחו הרבה יותר. החיבור בין החושים לא היה שם מההתחלה, אבל נבנה מהר מרגע שהיה מה לחבר. התשובה של מולינו ולוק התאימה לרגע הראשון, וההערה של לייבניץ על הזמן התאימה למה שבא אחריו.