משל המערה של אפלטון הוא משל על חינוך
בפתיחת הספר השביעי של "המדינה" מבקש סוקרטס מבן שיחו גלאוקון לדמיין מערה. בתוכה יושבים אנשים שכבולים שם מילדות, ברגליים ובצוואר, כך שאינם יכולים להסתובב ורואים רק את הקיר שמולם. מאחוריהם בוערת אש, וביניהם לבין האש עובר שביל, ולאורכו חומה נמוכה, כמו המסך של מפעילי בובות.
לאורך החומה עוברים אנשים ונושאים כלים ופסלים של בני אדם ובעלי חיים. האסירים רואים רק את הצללים שהאש מטילה על הקיר, וכשאחד הנושאים מדבר, ההד גורם להם לחשוב שהצל הוא שמדבר. מבחינתם, הצללים הם המציאות כולה.
"תמונה משונה תיארת, ואסירים משונים." "דומים לנו."
ואז אחד האסירים משתחרר. זה לא רגע של הארה אלא של כאב. כשמסובבים אותו אל האש, האור מכאיב לעיניו, והוא בטוח שהצללים שהכיר אמיתיים יותר מהחפצים שמראים לו. גוררים אותו בכוח במעלה תלול אל מחוץ למערה, ושם הוא מסונוור ולא רואה דבר. רק בהדרגה הוא מתרגל: קודם צללים, אחר כך השתקפויות במים, אחר כך הדברים עצמם, הירח והכוכבים בלילה, ובסוף השמש.
הדרך חזרה
עכשיו הוא חוזר למקומו. עיניו, שהתרגלו לאור, לא רואות בחושך, ובתחרות ניחוש הצללים הוא נראה מגוחך. האחרים אומרים שעלה למעלה וחזר עם עיניים הרוסות, ושאם מישהו ינסה לשחרר אותם ולהעלות אותם, יהרגו אותו. קשה לא לשמוע כאן את סוקרטס עצמו, שאתונה הוציאה להורג.
סוקרטס מפרש את המשל בעצמו. המערה היא העולם שאנחנו רואים בעיניים, העלייה היא עליית הנפש אל ההבנה, והשמש היא האידאה של הטוב. ומכאן הוא מגיע לחינוך. יש מי שטוענים שאפשר להכניס ידע לנפש כמו שמכניסים ראייה לעיניים עיוורות. לדבריו, היכולת לראות כבר קיימת בנפש. היא רק מופנית לכיוון הלא נכון, וחינוך הוא האמנות של סיבוב הנפש כולה.
יש לו גם עצה למי שפוגש אדם שמתקשה לראות: לא למהר לצחוק. קודם לשאול אם הוא מסונוור כי יצא עכשיו אל האור, או שהעיניים שלו עוד לא התרגלו לחושך כי חזר ממנו.
מהו חינוך לפי סוקרטס במשל המערה?
לפי אפלטון, חינוך אינו הכנסת ידע לראש ריק אלא הפניית המבט, והמעבר מהצללים אל האור כואב ודורש זמן.
