הצעקה של מונק: יותר מציור אחד, ושמיים אדומים כדם

מונק עשה שני ציורים, שני פסטלים והדפס של הצעקה. השמיים האדומים מעל הדמות באים מערב אחד שתיאר במילים, ומעסיקים עד היום גם מטאורולוגים.

ב־1892 כתב הצייר הנורווגי אדוארד מונק תיאור קצר של רגע אחד. הטקסט שמור היום בארכיון מוזיאון מונק באוסלו, בכמה טיוטות. באחת מהן:

הלכתי לאורך הדרך עם שני חברים, והשמש שקעה. השמיים נעשו פתאום אדומים כדם. חבריי המשיכו ללכת, ואני נשארתי רועד מפחד, והרגשתי צעקה גדולה ואינסופית עוברת דרך הטבע.

המקום הוא דרך על גבעת אקברג, מעל אוסלו והפיורד. לפי הטקסט, מי שצועק הוא הטבע. הדמות בציור, שמחזיקה את ראשה בידיה, היא מי ששומע את הצעקה.

כמה צעקות יש

מונק חזר לדימוי כמה פעמים. ב־1893 צייר את הגרסה המוכרת על קרטון, והיא נמצאת היום במוזיאון הלאומי של נורווגיה. מאותה שנה יש גם גרסה בפסטל, אולי הראשונה מכולן. ב־1895 עשה עוד פסטל, וגם הדפס ליתוגרפי בשחור־לבן שהפיץ את הדימוי. ב־1910 צייר גרסה נוספת. את הפסטל מ־1893 ואת הציור מ־1910 מחזיק מוזיאון מונק.

בפינת הגרסה מ־1893 כתוב בעיפרון, באותיות קטנות, שרק משוגע יכול היה לצייר את זה. במשך שנים לא היה ברור מי כתב את המשפט. ב־2021 צילמו אותו חוקרי המוזיאון הלאומי באינפרא־אדום, השוו לכתב ידו של מונק והגיעו למסקנה שהוא כתב אותו בעצמו.

ומה עם השמיים? ב־2004 הציעו שלושה אסטרונומים אמריקאים שמונק זכר את השקיעות האדומות שאחרי התפרצות הר הגעש קרקטואה ב־1883. ב־2017 הציעו חוקרים נורווגים הסבר אחר: ענני פנינה, עננים צבעוניים שנוצרים בחורף בגובה 20 עד 30 קילומטרים ונראים גם אחרי השקיעה. לדבריהם, השקיעות של קרקטואה נמשכו שנים, ומונק מתאר אירוע של פעם אחת. חוקרי אמנות מזכירים מנגד שמונק צייר תחושות ולא מזג אוויר. בלי תאריך מדויק לאותו ערב, אף הסבר לא הוכח.