היצירה שבה הפסנתרן לא מנגן אף צליל
ב־29 באוגוסט 1952, באולם קונצרטים בוודסטוק שבמדינת ניו יורק, ניגן הפסנתרן דייוויד טיודור ערב של מוזיקה עכשווית לפסנתר. באחת היצירות הוא התיישב ולא ניגן. בתחילת כל פרק סגר את מכסה המקלדת, ובסופו פתח אותו. כך סימן שלושה פרקים, וכשסיים עברו ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות.
היצירה הייתה של ג'ון קייג', ושמה הוא אורכה: 4′33″. בפרטיטורה שפורסמה אחר כך מופיעה מתחת לכל אחד משלושת הפרקים מילה אחת, tacet, המונח המוזיקלי שאומר לנגן לשתוק.
הבכורה עוררה שערורייה. רבים ראו ביצירה בדיחה או עלבון. קייג' טען שהם פספסו את העיקר.
אין דבר כזה שקט. מה שהם חשבו לשקט, כי לא ידעו להקשיב, היה מלא צלילים מקריים.
באותו ערב, לדבריו, שמעו בפרק הראשון את הרוח בחוץ, בשני טיפות גשם על הגג, ובשלישי את הקהל עצמו, שדיבר או יצא מהאולם.
החדר השקט
הרעיון התבשל אצלו זמן מה. ב־1951 נכנס קייג' לחדר אל־הד באוניברסיטת הרווארד, חדר שבנוי לבלוע כל צליל, וציפה לשמוע שקט. הוא שמע שני צלילים, אחד גבוה ואחד נמוך. המהנדס במקום הסביר לו שהגבוה הוא מערכת העצבים שלו בפעולה, והנמוך הוא הדם שזורם בגופו. מאז ראה קייג' בשקט מוחלט דבר שאי אפשר להגיע אליו.
השפיע עליו גם חברו הצייר רוברט ראושנברג, שצייר ב־1951 סדרה של ציורים לבנים. הבדים נראו ריקים, אבל מה שנראה עליהם השתנה עם האור בחדר ועם הצללים של האנשים שעמדו מולם. קייג' אמר אחר כך שהדוגמה של ראושנברג היא שדחפה אותו לכתוב את היצירה.
קייג' עצמו כינה את 4′33″, בראיון ב־1982 ובהזדמנויות רבות אחרות, היצירה החשובה ביותר שלו. היא לא מבקשת מהמבצע לנגן, אלא מהקהל להקשיב.
מה שמע קייג' בחדר האל־הד?
ב־4′33″ קייג' לא ביקש מהקהל לשמוע שקט, אלא לשים לב לצלילים שתמיד נמצאים סביבו.
