שני צוותים חצבו זה לקראת זה בסלע של ירושלים, ונפגשו
מעיין הגיחון, בעמק קדרון, היה מקור המים העיקרי של ירושלים הקדומה. מישהו בממלכת יהודה החליט להוביל את מימיו דרך הסלע, וכך נחצבה נקבת השילוח: מנהרה שמביאה את מי המעיין אל בריכת השילוח.
רוב החוקרים מייחסים את החציבה לחזקיהו מלך יהודה, שהתכונן למסע של סנחריב מלך אשור בסביבות 701 לפני הספירה, והמקרא מזכיר את התעלה שעשה. יש גם מי שחלקו על כך, ובדיקת תיארוך מ־2003 העלתה טווח של בערך 800 עד 600 לפני הספירה. הכתובת שנמצאה בנקבה לא מזכירה שם של מלך.
המנהרה צרה, ברוחב ממוצע של 70 עד 80 סנטימטרים, והיא מתפתלת. בין שני הקצוות יש הפרש גובה של 33 סנטימטרים בלבד, ובכל זאת די בשיפוע הזה כדי שהמים יזרמו בה בכוח הכובד, בלי שום משאבה.
מה כתוב על הקיר
ב־1880 מעד תלמיד של החוקר קונרד שיק בתוך הנקבה, סמוך לבריכת השילוח. כשקם, ראה על הסלע סימנים דמויי אותיות. זו הייתה כתובת של שש שורות בכתב העברי הקדום.
הכתובת מתארת את מה שהמנהרה עצמה מרמזת: שני צוותים התחילו משני הקצוות והתקדמו זה לקראת זה. כשנשארו ביניהם שלוש אמות, נשמע קול של אדם שקורא לרעהו מבעד לסלע. ביום שבו נפרץ הקיר האחרון, הכו החוצבים איש לקראת רעהו, והמים זרמו מהמוצא אל הבריכה, מרחק 1,200 אמה.
המנהרה מראה איפה נפגשו: בערך באמצע, והרצפה של הצוות הדרומי הסתיימה 30 סנטימטרים גבוה יותר משל הצפוני. איך ניווטו מתחת לאדמה ולמה המסלול מתפתל, אין יודעים בוודאות.
הכתובת לא נשארה במקומה. ב־1890 עקר אותה אדם שרצה למכור אותה, והיא נשברה לכמה חלקים. השלטונות העות'מאניים החזירו אותה לידיהם ושלחו אותה לאיסטנבול. היא מוצגת היום במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול, ובמוזיאון ישראל מוצג העתק.
לפי הכתובת, איך ידעו החוצבים שהם קרובים זה לזה?
בלי מכשירי מדידה מודרניים, שני צוותים חצבו משני קצוות מנהרה של 533 מטרים בסלע, נפגשו באמצע והשאירו כתובת על הרגע.
