שור ובית: איך נולדו האותיות שאנחנו כותבים בהן
בחורף של 1904–1905 עבדו פלינדרס והילדה פיטרי בסרביט אל־ח'אדם, אתר בדרום־מערב סיני שבו כרו המצרים טורקיז. ליד המכרות ובמקדש של חתחור, אלת המכרות, הם מצאו כתובות קצרות בסימנים שנראו מצריים, אבל לא היו כתב מצרי מוכר.
בכתב ההירוגליפי של אותה תקופה היו כ־900 סימנים שונים. בכתובות מסיני חזרה שוב ושוב קבוצה קטנה של סימנים, ומספר קטן כזה רומז שכל סימן מייצג צליל ולא מילה.
ב־1916 זיהה המצרולוג הבריטי אלן גרדינר צירוף שחוזר בכמה כתובות: ל־ב־ע־ל־ת, כלומר לבעלת, כנראה כינוי לחתחור. אחרי יותר ממאה שנות מחקר, זה כמעט הקטע היחיד שפוענח.
הרעיון הגדול: הצליל הראשון
השיטה נקראת אקרופוניה. לוקחים ציור של חפץ ומשתמשים בו רק לעיצור שבתחילת שמו בשפה שמית. ראש שור, אלף, ייצג את העיצור הראשון של המילה אלף. ציור של בית ייצג את ב. כבר לא צריך מאות סימנים, מספיק סימן אחד לכל עיצור.
את הכתובות כתבו כנראה עובדים ומשגיחים שהגיעו מדרום־מערב אסיה ודיברו כנראה שפה שמית, אולי כנענית. מתי בדיוק? רוב החוקרים מתארכים את הכתובות מסיני בין המאה ה־19 למאה ה־16 לפני הספירה, ויש ויכוח אם האלפבית נולד מוקדם, במצרים, או מאוחר יותר, בכנען. כתובות מוואדי אל־הול שבמצרים, שנמצאו ב־1999 ומתוארכות לסביבות 1900 עד 1800 לפני הספירה, תומכות בתאריך המוקדם.
מהכתב הזה התפתח הכתב הפיניקי, ומשם יצאו שני ענפים שמגיעים עד אלינו. היוונים אימצו את האותיות הפיניקיות והוסיפו להן תנועות, ומהכתב היווני, דרך האטרוסקים, התפתח הכתב הלטיני. ענף אחר עבר דרך הכתב הארמי, וממנו נולד הכתב העברי המרובע, זה שבו כתובות המילים האלה. השור והבית עדיין כאן: אלף ובית בעברית, A ו־B בלטינית.
על פי איזה עיקרון קיבל כל סימן את הצליל שלו?
האלפבית נולד כשמישהו לקח ציור של חפץ והשתמש בו רק לצליל הראשון של שמו. כך ראש שור, אלף, הפך לאות.
