מה קרה כשבדקו שוב את מבחן המרשמלו
בתחילת שנות השבעים הושיב הפסיכולוג וולטר מישל ילדים מגן הילדים שבקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד מול ממתק, מרשמלו או מקל בייגלה, לפי מה שהילד העדיף. העסקה הייתה פשוטה: אפשר לאכול עכשיו, או לחכות עד שהחוקר יחזור, בערך רבע שעה, ולקבל שניים.
שנים אחר כך חזרו החוקרים אל אותם ילדים. ב־1990 פרסמו יואיצ'י שודה, מישל ופיליפ פיק שמי שחיכו יותר בגן השיגו כמתבגרים ציונים גבוהים יותר במבחני ה־SAT. מכאן נולד סיפור שכבש את העולם: שליטה עצמית בגיל ארבע מנבאת הצלחה בחיים.
אבל היו לסיפור נקודות תורפה. כל הילדים באו מגן אחד בקמפוס של סטנפורד, והמעקב נשען על מעטים מהם: לבדיקת ה־SAT הצליחו החוקרים לאתר רק 185 מתוך 653 הילדים המקוריים.
הבדיקה החוזרת
ב־2018 פרסמו טיילר וואטס, גרג דנקן והאונאן קוואן שחזור של המחקר. הם השתמשו בנתונים של מחקר אמריקאי גדול שעקב אחרי ילדים מלידתם ובדק אותם בגיל ארבע וחצי בגרסה של מבחן המרשמלו, עם המתנה של עד שבע דקות. בניתוח נכללו 918 ילדים, ורוב תשומת הלב הוקדשה לילדים שאמותיהם לא סיימו לימודים אקדמיים.
גם הם מצאו קשר: כל דקת המתנה נוספת ניבאה הישגים מעט גבוהים יותר בגיל 15. אבל הקשר היה רק בערך חצי מזה שדווח במחקרים המקוריים. וכשהחוקרים הביאו בחשבון את רקע המשפחה, את היכולות של הילד בגיל צעיר ואת הסביבה בבית, הוא הצטמק עוד.
שני פרטים נוספים בלטו. רוב ההבדל בהישגים נבע מהשאלה אם הילד הצליח לחכות לפחות 20 שניות, ולא מהמתנה ארוכה. והקשר בין זמן ההמתנה להתנהגות בגיל 15 היה קטן הרבה יותר, וברוב המקרים לא מובהק סטטיסטית.
המסקנה היא לא ששליטה עצמית לא חשובה. היא שהמבחן הקטן הזה מודד גם דברים אחרים, שהילד מביא איתו מהבית ומההתפתחות שלו עד אז. ילד שאוכל את המרשמלו מיד לא קיבל בזה תחזית לחייו.
מה קרה לקשר בין ההמתנה להישגים בגיל 15 כשהחוקרים הביאו בחשבון את רקע המשפחה והבית?
כמה זמן ילד בן ארבע מצליח לחכות אומר על עתידו פחות ממה שחשבו, וחלק גדול ממה שזה כן אומר בא מהבית ומהיכולות שהביא איתו.
