מה מצאו כשחזרו לרשומות של ניסויי הציות של מילגרם
באוגוסט 1961 התחיל הפסיכולוג סטנלי מילגרם, אז באוניברסיטת ייל, סדרת ניסויים שהפכה לאחת המפורסמות בפסיכולוגיה. המשתתפים חשבו שהם לוקחים חלק במחקר על למידה. כל אחד מהם קיבל את תפקיד המורה, ובחדר הסמוך ישב תלמיד, שבפועל היה שחקן שעבד עם החוקרים.
על כל טעות של התלמיד היה המורה צריך לתת לו שוק חשמלי, כל פעם חזק יותר, מ־15 וולט ועד 450, בקפיצות של 15. השוקים לא היו אמיתיים, אבל התלמיד מחה ודפק על הקיר, ובשלב מסוים השתתק. כשהמורה היסס, הנסיין ענה לו במשפטים קבועים מראש, מ"בבקשה, המשך" ועד "אין לך ברירה, אתה חייב להמשיך".
בניסוי הבסיסי, שפורסם ב־1963, השתתפו 40 גברים. כולם הגיעו לפחות ל־300 וולט.
המסקנה של מילגרם הייתה שאנשים רגילים מוכנים ללכת רחוק מאוד כשדמות סמכותית אומרת להם להמשיך. מאז הניסוי משמש כמעט בכל דיון על איך אנשים רגילים לוקחים חלק במעשים איומים.
מה מצאו ברשומות
מילגרם לא הריץ ניסוי אחד אלא גרסאות רבות, שבהן שינה את המרחק מהתלמיד, את המקום ואת מי שנמצא בחדר. בסקירה מ־2012 הזכירו הפסיכולוגים אלכס האסלאם וסטיבן רייכר ששיעור מי שהגיעו עד הסוף נע בין אפס לכמעט כולם, ושבסך כל הגרסאות רוב המשתתפים לא הגיעו עד 450 וולט.
הם שמו לב גם לפרט מפתיע. המשפט היחיד שנשמע כמו פקודה של ממש, "אין לך ברירה", הוא דווקא זה שאנשים נטו לסרב לו. מי שהמשיכו נענו בעיקר לטענה שהניסוי דורש את זה. לפי הפרשנות שלהם, המשתתפים לא צייתו בעיוורון. הם האמינו שהם עוזרים למדע.
החוקרת האוסטרלית ג'ינה פרי, שעברה על הארכיון של מילגרם לספר שפרסמה ב־2012, הוסיפה סימן שאלה נוסף. לפי הניתוח שלה, רק כמחצית מהמשתתפים האמינו לגמרי שהשוקים אמיתיים, ומבין אלה שהאמינו, רובם סירבו להמשיך.
כל זה לא מוחק את מה שמילגרם ראה. אנשים רגילים אכן לחצו על מתגים שחשבו שהם מכאיבים לאדם אחר. אבל השאלה כבר אינה רק למה אנשים מצייתים, אלא מתי הם מצייתים, ומה גורם להם לסרב.
לפי הסקירה מ־2012, לאיזה משפט של הנסיין נטו המשתתפים לסרב?
אנשים רגילים אכן הזיקו בהוראת סמכות, אבל בסך כל הגרסאות רובם לא הלכו עד הסוף, ומי שהמשיכו נענו לאמונה במטרה יותר מלפקודה.
