למה חצי מהצופים לא ראו את הגורילה

ב־1999 ביקשו מאנשים לספור מסירות בסרטון קצר. באמצע עבר אדם בתחפושת גורילה, וכמחציתם לא ראו אותו. גם מומחים נופלים בזה.

ב־1999 פרסמו שני פסיכולוגים, דניאל סימונס וכריסטופר שבריס, ניסוי שהפך לאחד המפורסמים בתחום. המשתתפים צפו בסרטון קצר שבו שחקנים מוסרים כדור כדורסל, חלקם בחולצות לבנות וחלקם בשחורות. המשימה הייתה לספור כמה מסירות עשו השחקנים בלבן, ולהתעלם מהשחורים.

באמצע הסרטון נכנס לתמונה אדם בתחפושת גורילה. הוא נעצר מול המצלמה, תופף על החזה ויצא מהצד השני. אחר כך שאלו את המשתתפים אם שמו לב למשהו יוצא דופן. בערך מחצית מהם לא ראו שום גורילה.

לתופעה קוראים עיוורון קשב. את המונח טבעו הפסיכולוגים אריאן מאק ואירווין רוק, שבדקו בשנות התשעים איך אנשים מפספסים צורות לא צפויות על מסך. וגם הגורילה לא הייתה הראשונה: בשנות השבעים הראה אולריך נייסר שאנשים שסופרים מסירות בסרטון אחד לא שמים לב למה שקורה בסרטון אחר שמוקרן עליו בשקיפות, אפילו כשהשחקנים בו עוצרים ולוחצים ידיים.

חשוב לשים לב למה שהופך את זה לעיוורון קשב ולא לראייה גרועה. הגורילה גלויה לגמרי, ומי שיודע שהיא תופיע רואה אותה מיד. מה שמסתיר אותה הוא המשימה. הקשב תפוס בספירה, והמוח מסנן את מה שלא נראה לו קשור אליה.

גם מומחים

ב־2013 בדקו חוקרים מבית הספר לרפואה של הרווארד אם גם מומחים נופלים בזה. הם ביקשו מ־24 רדיולוגים לחפש גושים קטנים בסריקות של ריאות, משימה שהם עושים כל יום. בסריקה האחרונה הוסיפו תמונה של גורילה, גדולה פי 48 מהגוש הממוצע.

מעקב אחרי תנועות העיניים הראה שרוב מי שפספסו אותה הסתכלו ישר על המקום שבו הייתה. העיניים היו שם, הקשב לא.

הלקח הוא לא שאנחנו רואים רע. ראייה היא גם בחירה, והמוח לא מודיע לנו מה הוא השאיר בחוץ. לכן כולנו בטוחים שהיינו רואים את הגורילה, ולכן זה מפתיע כל כך לגלות שלא.