למי שיש, יינתן: איך יתרון קטן הופך לפער גדול
בבשורה על פי מתי יש משפט שמופיע פעמיים, בפרק 13 ובפרק 25: למי שיש לו יינתן עוד, ומי שאין לו, גם מה שיש לו יילקח ממנו. ב־1968 השאיל ממנו הסוציולוג האמריקאי רוברט מרטון שם לתופעה שראה במדע, במאמר בכתב העת Science. הוא קרא לה אפקט מתי.
מרטון נשען על ראיונות שערכה הסוציולוגית הרייט צוקרמן עם זוכי פרס נובל. מהם עלתה תמונה עקבית: כשמדען מפורסם ומדען לא מוכר עושים עבודה דומה, או חותמים יחד על אותו מאמר, הקרדיט נוטה ללכת למפורסם. פרסים הולכים לחוקר הבכיר בפרויקט, גם כשאת רוב העבודה עשו סטודנטים.
יש בסיפור גם אירוניה. ב־1988 כתב מרטון שהוא נשען על המחקר של צוקרמן במידה כזאת שהמאמר היה צריך לצאת בשם שניהם.
איך זה נראה במספרים
ב־2018 בדקו שלושה סוציולוגים את התופעה בתוכנית מענקים הולנדית לחוקרים צעירים, זמן קצר אחרי הדוקטורט. הם אספו את ציוני השופטים ואת ההחלטות, והשוו בין מי שנמצאו ממש סביב הרף: מעט מעליו, וזכו, ומעט מתחתיו, ולא זכו. מבחינת איכות ההצעה, ההבדל ביניהם זעום.
החוקרים לא מצאו שהפער נבע מהישגים שהמענק הראשון איפשר. נראה שהזכייה עצמה הייתה הנכס, והיא שעזרה לזכות במענקים הבאים. וחלק מהפער יצרו מי שהפסידו, כי אחרי הדחייה הם הגישו פחות בקשות.
המנגנון מוכר גם מחוץ למדע. הפסיכולוג קית' סטנוביץ' השתמש במונח לתיאור לימוד קריאה: ילד שקורא בקלות קורא יותר ומשתפר, וילד שמתקשה קורא פחות ונשאר מאחור. הממצאים בתחום הזה מעורבים, אבל ההיגיון זהה.
מרטון לא טען שכל הצלחה אינה מוצדקת. הטענה שלו צנועה יותר ומטרידה יותר: כשיתרון קטן נצבר לאורך שנים, קשה לדעת בדיעבד כמה מהפער בא מכישרון וכמה מנקודת ההתחלה.
מה מצא המחקר ההולנדי על מי שזכו במענק בהפרש קטן?
הצלחה מוקדמת מושכת אליה עוד הצלחה גם כשהיא הוכרעה בפער זעום, ולכן פערים גדלים עם הזמן גם בלי הבדל של ממש בכישרון.
