כמעט 800 איש ניחשו כמה שוקל שור, והאמצע כמעט קלע
ב־1906 ביקר המדען הבריטי פרנסיס גלטון ביריד בעלי חיים בפלימות' שבאנגליה. באחת התחרויות הוצג שור, והמבקרים הוזמנו לנחש כמה ישקול אחרי השחיטה והניקוי. כמעט 800 איש השתתפו, ואחרי היריד קיבל גלטון את הניחושים ועבר עליהם אחד אחד.
הוא סידר אותם מהנמוך לגבוה ובחר את זה שבאמצע, כך שחצי מהניחושים נמוכים ממנו וחצי גבוהים. לדבריו, זה קול העם: כל ניחוש אחר נחשב נמוך מדי או גבוה מדי בעיני רוב המנחשים.
הפער היה תשע ליברות, פחות מאחוז. גלטון פרסם את התוצאה ב־1907 בכתב העת Nature, במאמר שנקרא "קול העם" (Vox Populi). הניחוש שבאמצע היה קרוב למשקל יותר מהניחושים של רוב המשתתפים.
זמן קצר אחר כך, בתשובה למכתב של קורא, הוא חישב גם את הממוצע: 1,197 ליברות, ליברה אחת מהמשקל. מחקר מאוחר יותר בארכיון של גלטון מצא כמה טעויות העתקה במספרים שפורסמו, ולפיו הממוצע קלע בדיוק.
למה זה עובד
כל ניחוש הוא האמת ועוד טעות. אחד מעריך יותר מדי, אחר פחות מדי. כשהטעויות לא קשורות זו לזו, הן נוטות לבטל אחת את השנייה, ומה שנשאר באמצע קרוב לאמת.
מכאן גם הגבול. היתרון תלוי בכך שהמנחשים שונים זה מזה ומנחשים כל אחד בעצמו. אם כולם שמעו את אותה שמועה, או ראו מה כתב מי שלפניהם, הטעויות שלהם נוטות לאותו כיוון ולא מתבטלות. קבוצה גדולה שמעתיקה מעצמה היא בעצם ניחוש אחד, רק בקול רם יותר.
ב־2004 פתח העיתונאי ג'יימס סורוביקי את ספרו "חוכמת ההמונים" בסיפור השור. הלקח ממנו עדיין תקף: מה שקובע הוא לא רק כמה אנשים ניחשו, אלא אם כל אחד מהם ניחש בעצמו.
איזה ניחוש בחר גלטון כקול העם?
הרבה ניחושים יחד מתקרבים לאמת כשכל אחד טועה בדרכו שלו, כי אז הטעויות מבטלות זו את זו.
