38 השכנים שלא עשו כלום לא היו שם
בשעות הקטנות של 13 במרץ 1964 חזרה קיטי ג'נובזה, ברמנית בת 28, מהעבודה לביתה בשכונת קיו גארדנס שבקווינס, ניו יורק. ליד הבניין תקף אותה וינסטון מוזלי ודקר אותה. הוא נמלט, חזר כעבור זמן ותקף אותה שוב במקום אחר. התקיפות נמשכו כחצי שעה, והיא מתה בדרך לבית החולים.
שבועיים אחר כך פרסם הניו יורק טיימס כתבה של מרטין גנסברג, ולפיה 38 שכנים ראו את הרצח ואיש מהם לא הזעיק את המשטרה בזמן. בגלל טעות נכתב בכותרת 37. הסיפור הפך לסמל של אדישות בעיר הגדולה, ובמשך ארבעה עשורים הופיע בספרי לימוד של פסיכולוגיה.
מה קרה באמת
בגלל מבנה הבניין, ומפני שהתקיפות היו בשני מקומות שונים, איש לא ראה את כל מה שקרה. לפי חקירת המשטרה והתביעה, כתריסר אנשים שמעו או ראו חלקים מהאירוע. רק אחד מהם ידע שהיא נדקרה בתקיפה הראשונה. אחרים חשבו ששמעו ריב או שיכורים שיוצאים מהבר. חלק מהשכנים כן ניסו להזעיק את המשטרה, ושכנתה וחברתה סופיה פארר ירדה אליה והחזיקה אותה בזרועותיה עד שהגיע האמבולנס.
ב־2007 בדקו שלושה חוקרים בריטים את התיעוד, ובמאמר בכתב העת American Psychologist כתבו שלא מצאו ראיה לכך שהיו 38 עדים, שהעדים ראו את הרצח או שהם לא עשו דבר. ב־2016 הוסיף הניו יורק טיימס לכתבה המקורית הערת עורך, ולפיה דיווחים מאוחרים יותר העמידו בספק חלקים מהותיים ממנה.
בינתיים הסיפור כבר הוליד מחקר. הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לטאנה התעניינו בשאלה בעקבות הרצח, וב־1968 פרסמו ניסויים שבהם נבדקים היו עדים למצב חירום מבוים. ככל שהנבדקים חשבו שיש יותר עדים אחרים, כך פחות מהם דיווחו.
את זה הסבירו בפיזור אחריות: כשכולם רואים, כל אחד מניח שמישהו אחר כבר יפעל. אפקט הצופה מהצד חזר בהרבה ניסויים, אבל יש לו גבולות. סקירה של עשרות מחקרים מ־2011 מצאה שהוא נחלש כשהמצב נתפס כמסוכן. ומחקר שבדק יותר מ־200 תיעודים של מצלמות אבטחה מבריטניה, מהולנד ומדרום אפריקה מצא שביותר מ־90% מהעימותים לפחות אדם אחד התערב, ושיותר עוברי אורח הגדילו את הסיכוי שמישהו יעזור.
מה מצאה חקירת המשטרה והתביעה לגבי העדים לרצח?
אפקט הצופה מהצד קיים במעבדה, אבל הסיפור שהוליד אותו היה מוגזם, ובמצבים אמיתיים מישהו בדרך כלל כן עוזר.
