העץ שגדל בלי מים, והטפטפת שנולדה ממנו

בשנות השלושים ראה מהנדס מים עץ גדול שצומח באדמה יבשה. כעבור שלושים שנה הסיפור הזה הפך לחברה בקיבוץ בנגב ולשיטת השקיה שמשמשת היום בכל העולם.

בתחילת שנות השלושים ביקר שמחה בלאס, מהנדס מים, בחצר של איכר בחדרה. האיכר הראה לו עץ גדול שצומח, לדבריו, בלי מים. האדמה סביבו הייתה יבשה, אבל בלאס שם לב שמחיבור של צינור השקיה סמוך טפטפו מים.

כשחפר מתחת לפני הקרקע, התברר לו שהדליפה יצרה לחות שהגיעה רק אל השורשים של העץ הזה. כמות קטנה של מים, במקום הנכון, הספיקה לעץ שלם. את התמונה הזאת בלאס לא שכח.

הרעיון חיכה יותר מעשרים שנה. בינתיים היה בלאס מבכירי מהנדסי המים של היישוב ושל המדינה: מהנדס ראשי ואחד ממייסדי מקורות, שהוקמה ב־1937, ומי שעמד בראש מתכנני המוביל הארצי. רק אחרי שעזב את השירות הממשלתי ב־1956 חזר לרעיון, יחד עם בנו ישעיהו.

מצינור דולף לחברה בנגב

ב־1959 הותקנה מערכת הניסוי הראשונה. האתגר היה להוציא מעט מים בקצב קבוע, כי חורים קטנים נסתמים בקלות. בטפטפות הפלסטיק של היום המים עוברים בתוך הטפטפת מסלול ארוך, והחיכוך מאט אותם עד שהם יוצאים טיפה אחר טיפה.

בקיץ 1965 חתמו בלאס ובנו על הסכם עם קיבוץ חצרים שבנגב והקימו יחד את נטפים. הם העבירו אליה את הידע שלהם ואת הזכות להשתמש בפטנטים. החברה התחילה לפעול בתחילת 1966, ובאותה שנה הוציאה את הטפטפת המסחרית הראשונה שלה. בהמשך קנה הקיבוץ גם את החלק שלהם.

המניע הראשון היה חיסכון במים, אבל כבר בתחילת שנות השישים התברר שהתועלת גדולה יותר. כל צמח מקבל כמות מדודה ואחידה ישר לאזור השורשים, פחות מים מתאדים מאדמה רטובה, היבול עולה, ואפשר להזין את הצמחים בדשן דרך אותם צינורות.