השלד שלך נבנה מחדש כל הזמן

עצם נראית כמו חומר קשיח ודומם, אבל היא רקמה חיה שמתפרקת ונבנית מחדש לאורך כל החיים. כך היא מתחזקת במקום שעובד ונחלשת במקום שנח.

קל לחשוב על השלד כעל פיגום: מבנה קשיח שנבנה בילדות ומאז פשוט עומד. בפועל העצם היא רקמה חיה, שעסוקה כל הזמן בפירוק של עצמה ובבנייה מחדש. זה לא קורה רק אחרי שבר. זה קורה בכל יום, בגוף בריא, לאורך כל החיים.

שני סוגי תאים מתחלקים בעבודה. האוסטאוקלסטים מפרקים עצם ישנה, והאוסטאובלסטים מפרישים עצם חדשה במקומה. הם עובדים יחד ביחידות קטנות, כל פעם בנקודה אחרת בשלד, ובתיאום הדוק.

הקצב משתנה עם הגיל. בשנה הראשונה לחיים כמעט כל השלד של התינוק מתחלף. אצל מבוגרים התהליך איטי יותר, אבל הוא לא נעצר.

למה להשקיע בזה כל כך הרבה? קודם כול, כדי לתקן. העצם צוברת נזקים זעירים, והשיפוץ השוטף מחליף את החלקים השחוקים. שנית, העצם היא גם מחסן של סידן, והפירוק והבנייה עוזרים לגוף לשמור על רמת הסידן שהוא צריך.

העצם מגיבה לעומס

הבנייה מחדש לא עיוורת. כבר במאה ה־19 תיאר האנטומיסט והמנתח הגרמני יוליוס וולף את מה שנקרא היום חוק וולף: עצם מסתגלת לעומסים שמופעלים עליה. כשהעומס גדל היא מתחזקת, וכשהוא קטן היא נעשית דלילה וחלשה יותר.

הדוגמה המוכרת היא שחקני טניס. העצמות בזרוע שמחזיקה את המחבט נעשות חזקות יותר מאלה שבזרוע השנייה. אותו אדם, אותו גיל, ורק העבודה שכל זרוע עושה שונה.

הצד השני של אותו עיקרון נראה בחלל. בלי כוח משיכה העצמות כמעט לא נושאות משקל, ואסטרונאוטים מאבדים בערך אחוז עד אחוז וחצי ממסת העצם בכל חודש, בעיקר בחוליות הגב התחתון ובירך. אחרי שהות של שלושה עד ארבעה חודשים בחלל, לוקח שנתיים עד שלוש להחזיר את צפיפות העצם.

כך שהשלד שלך היום שונה מזה שהיה לך לפני עשר שנים. חלק גדול ממנו נבנה מחדש בינתיים, ובכל פעם לפי מה שביקשת ממנו.