איך הגוף זוכר מחלה שכבר עבר, ולמה חיסונים עובדים

כבר באתונה העתיקה שמו לב שמי שהחלים ממגפה לא נפגע ממנה שוב באותה חומרה. היום ידוע מי זוכר: תאים מעטים שנשארים בגוף שנים אחרי שהמחלה עברה.

ב־430 לפני הספירה פרצה באתונה מגפה קשה. ההיסטוריון תוקידידס תיעד בה פרט מעניין: את החולים טיפלו מי שכבר החלימו, כי הם ידעו שהמחלה לא תתקוף אותם פעם שנייה, או לפחות לא באופן קטלני. זה אולי התיאור הכתוב הראשון של מה שנקרא היום חסינות.

מה שתוקידידס ראה הוא תוצאה של זיכרון חיסוני: היכולת של מערכת החיסון לזהות במהירות גורם מחלה שכבר פגשה, ולהגיב אליו באופן ממוקד.

בפגישה הראשונה עם חיידק או נגיף, למערכת החיסון לוקח זמן להגיב. היא צריכה למצוא את התאים שמזהים חלק מסוים של הפולש, שנקרא אנטיגן, ולהרבות אותם. בינתיים הפולש מתרבה, ואנחנו חולים.

כשהזיהום עובר, רוב התאים שנלחמו בו מסולקים. אבל קבוצה קטנה של תאי B ותאי T נשארת בגוף בתור תאי זיכרון. הם חיים זמן רב, לפעמים עשרות שנים. גם חלק מהנוגדנים שנוצרו נשארים בדם.

הפגישה השנייה

כשאותו פולש חוזר, תאי הזיכרון מזהים אותו מיד, והתגובה מהירה וחזקה יותר מבפעם הראשונה. את ההבדל בין התגובה הראשונה לשנייה תיאר האימונולוג האנגלי אלכסנדר גלני כבר ב־1921, הרבה לפני שהבינו את המנגנון שמאחוריו.

חיסון משתמש בדיוק בזה. הוא מכיל גרסה מוחלשת או לא פעילה של גורם המחלה או של חלקים ממנו, ובחיסונים חדשים יותר את ההוראות לייצור האנטיגן, כ־DNA או כ־RNA. מערכת החיסון לומדת להכיר את האנטיגן ובונה תאי זיכרון, בלי שנצטרך לחלות.

הזיכרון הזה לא נשמר לאותו זמן בכל מחלה. החסינות לאבעבועות רוח ולחצבת נמשכת כל החיים, ואחרי מחלות אחרות היא דועכת עם השנים.

ויש גם מחלה שמוחקת זיכרון. אצל ילדים שלא חוסנו, חצבת יכולה לחסל חלק מתאי הזיכרון שכבר נבנו, וכך להשאיר אותם חשופים יותר למחלות אחרות בשנים שאחריה.