שני עצורים, שני תאים, וחשבון שמכשיל את שניהם
בתחילת 1950 עבדו מריל פלאד ומלווין דרשר בתאגיד ראנד, מכון מחקר אמריקאי שגייס מתמטיקאים אחרי מלחמת העולם השנייה. הם בנו משחק לשני שחקנים ונתנו לעמיתים לשחק בו מאה פעמים ברציפות.
המשחק עצמו היה טבלה של מספרים. את הסיפור שכולם מכירים היום הוסיף המתמטיקאי אלברט טאקר, שרצה להסביר את הרעיון לקהל של פסיכולוגים באוניברסיטת סטנפורד. מהסיפור הזה בא השם, דילמת האסיר.
שני שותפים לפשע נעצרים ומוחזקים בתאים נפרדים, בלי דרך לדבר זה עם זה. לכל אחד מציעים אותה עסקה. אם שניהם שותקים, כל אחד יושב שנה. אם אחד מעיד נגד חברו והשני שותק, המעיד יוצא לחופשי והשותק יושב שלוש שנים. אם שניהם מעידים, כל אחד יושב שנתיים.
למה ההיגיון מוביל להלשנה
נסו לחשוב מתוך התא. אם השותף שלי שותק, עדיף לי להעיד ולצאת לחופשי במקום לשבת שנה. אם הוא מעיד, עדיף לי להעיד ולשבת שנתיים במקום שלוש. מה שלא יעשה, להעיד משתלם לי יותר. הוא עושה בדיוק את אותו חשבון, ושניהם יושבים שנתיים, כשהיו יכולים לשבת שנה.
זו הדילמה: מה שהגיוני לכל אחד לבד פוגע בשניהם יחד. אותו מבנה מופיע בכל מצב שבו כל צד מרוויח מלדאוג רק לעצמו, וכולם מפסידים כשכולם עושים זאת.
אבל בחיים נפגשים שוב. בסביבות 1980 ערך רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת מישיגן טורנירים שבהם תוכנות מחשב שיחקו את המשחק פעמים רבות זו מול זו. בשניהם ניצחה התוכנה הפשוטה ביותר, מידה כנגד מידה, ששלח אנטול רפופורט: לשתף פעולה בסיבוב הראשון, ומשם לעשות מה שהיריב עשה בסיבוב הקודם. כשיודעים שיהיה מחר, לבגידה יש מחיר.
בגרסה שבכתבה, כמה זמן יושב כל אחד אם שניהם מעידים?
כשכל אחד בוחר את מה שטוב לו, שניהם יכולים לצאת מזה גרוע יותר. כשנפגשים שוב ושוב, לשיתוף פעולה יש סיכוי.
