למה יהלום יקר ממים, אף שבלי מים אי אפשר לחיות

אדם סמית שם לב לסתירה: הדבר הכי שימושי בעולם כמעט לא שווה כסף, ואבן שכמעט אין בה שימוש שווה הון. התשובה הגיעה כמאה שנה אחריו.

ב־1776 פרסם אדם סמית את "עושר האומות", הספר שנחשב לאחד היסודות של הכלכלה המודרנית. בפרק הרביעי של החלק הראשון הוא מבחין בין שני מובנים של המילה ערך. יש ערך שימוש, כמה דבר מועיל, ויש ערך חליפין, כמה דברים אחרים אפשר לקבל תמורתו.

ואז הוא מביא דוגמה שנעשתה מפורסמת. אין דבר מועיל יותר ממים, כתב, ובכל זאת כמעט שום דבר אי אפשר לקנות בהם. ליהלום, לעומת זאת, כמעט אין שימוש, אבל תמורתו אפשר לקבל כמות גדולה של סחורות אחרות.

סמית לא היה הראשון ששם לב לזה. הניגוד מופיע כבר אצל אפלטון, ואחר כך אצל קופרניקוס, ג'ון לוק וג'ון לו. אבל הניסוח של סמית הוא שנזכר. הוא עצמו לא פתר את הסתירה, ואפילו לא ניסה לחבר בין השניים: את המחיר הוא הסביר בעיקר בעבודה, בטרחה שנדרשת כדי להשיג דבר, ולא בתועלת שלו.

התשובה נמצאת ביחידה האחרונה

הפתרון התגבש בשנות השבעים של המאה ה־19. ויליאם סטנלי ג'בונס באנגליה וקרל מנגר באוסטריה פרסמו ב־1871, ולאון ואלרה ב־1874, רעיון דומה: את המחיר קובעת התועלת השולית, כלומר התועלת שמפיקים מעוד יחידה אחת של מוצר, ולא מכל הכמות יחד.

נניח שיש לכם ליטר מים אחד ביום. הוא ישאיר אתכם בחיים. הליטר השני כבר ילך למקלחת, והשלישי להשקיית הגינה. ככל שיש יותר מים, כל ליטר נוסף משמש למטרה פחות דחופה, ומכיוון שמים יש בשפע, ליטר נוסף שווה מעט. ביהלומים המצב הפוך: יש מעט מהם, ולכן גם יהלום אחד נוסף נדיר ומבוקש.

הכלכלן אויגן פון בם־באוורק המחיש את זה ב־1891 בחקלאי שיש לו חמישה שקי תבואה. מהראשון הוא אופה לחם כדי לשרוד, מהשני עוד לחם כדי שיהיה לו כוח לעבוד, את השלישי הוא נותן לבהמות, מהרביעי מכין ויסקי, ואת החמישי מפזר ליונים. אם ייגנב ממנו שק, הוא לא יקצץ חמישית מכל דבר. הוא פשוט יפסיק להאכיל את היונים.

וזה גם מסביר מתי הפרדוקס מתהפך. מי שגווע מצמא במדבר ייתן את היהלום שלו תמורת בקבוק מים. המים לא השתנו, רק הכמות שיש לו.