החבילה קטנה, המחיר נשאר

כשהעלויות עולות, יצרן יכול להעלות את המחיר או לשים פחות באריזה. הדרך השנייה שקטה הרבה יותר, ויש סיבה טובה לכך שהיא עובדת.

ב־2016 קנו בבריטניה חטיף טובלרון שנראה כמעט כמו תמיד, רק שהרווחים בין המשולשים נעשו רחבים יותר. החטיף ירד מ־170 גרם ל־150, וזו לא הייתה הפעם הראשונה: ב־2010 כבר ירד חטיף של 200 גרם ל־170.

לזה קוראים שרינקפלציה, צירוף של shrink, להתכווץ, ו־inflation, אינפלציה. המחיר על המדף לא זז, אבל בפנים יש פחות, ולכן המחיר לגרם, לגליל או לכביסה עולה. את המונח במשמעותו הזאת מייחסים לכלכלנית הבריטית פיפה מלמגרן, והוא נעשה מוכר מאוד ב־2022, כשסרטונים ברשתות החברתיות הראו אריזות שהולכות וקטנות.

למה זה עובד

כשעלויות הייצור עולות, יש ליצרן שתי דרכים לגלגל אותן הלאה: לבקש יותר כסף או לתת פחות סחורה. מחקר של הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של העבודה מצא שצרכנים רגישים לשינויים במחיר יותר מאשר לשינויים בגודל. המחיר הוא מספר אחד, גדול ובולט. המשקל כתוב באותיות קטנות, ומעטים זוכרים כמה גרם היו באריזה בפעם הקודמת.

הדוגמאות רבות. ב־2022 ירד מספר הדפים בגליל נייר טואלט של פרוקטר אנד גמבל, באחת החבילות הגדולות, מ־264 ל־244. חבילת ג'אפה קייקס בבריטניה ירדה ב־2017 מ־12 עוגיות ל־10.

בישראל יש לכך כלל. לפי הנחיות של הרשות להגנת הצרכן משנת 2006, כשהתכולה קטנה והאריזה לא השתנתה מספיק כדי שיהיה קל להבחין בכך, היצרן חייב לכתוב עליה בבירור שהכמות ירדה, ולהשאיר את ההודעה לפחות שישה חודשים.

ולמי שלא רוצה לסמוך על הודעות, הכלי הטוב ביותר כבר מופיע ליד המחיר ברשתות רבות: המחיר ליחידת מידה, לקילו או לליטר. הוא לא מתבלבל מצורת האריזה, ומאפשר להשוות בין גדלים, בין מותגים, ובין מה שהיה בשבוע שעבר למה שיש היום.