למה כסף רע דוחק כסף טוב

כשמטבע מקולקל ומטבע טוב שווים לפי החוק אותו דבר, אנשים יודעים בדיוק במה לשלם ומה לשמור במגירה. הכלל קרוי על שם תומאס גרשאם, אבל הוא ותיק ממנו בהרבה.

דמיינו שבארנק שלכם שני מטבעות של חמישה שקלים. בחנות שניהם שווים בדיוק חמישה שקלים, אבל באחד יש מתכת ששווה שישה שקלים, ובשני מתכת ששווה שקל. באיזה תשלמו על הקפה?

רוב האנשים ישלמו בזול וישמרו את היקר. וכשכולם עושים את זה, המטבעות הטובים יוצאים מהמחזור. הם נאגרים בבית, מותכים בשביל המתכת או נשלחים לחוץ לארץ, ובשוק נשארים רק הגרועים. לזה קוראים חוק גרשאם: כסף רע דוחק כסף טוב.

התנאי החשוב הוא החוק. התופעה מופיעה כששני סוגי הכסף חייבים להתקבל באותו ערך נקוב. סוחרים בחוץ לארץ, שהחוק המקומי לא מחייב אותם, מוכנים לשלם יותר על המטבע הטוב, ולכן הוא נוטה גם לצאת מהמדינה.

מי היה גרשאם

סר תומאס גרשאם (1519–1579) היה איש כספים אנגלי, הסוכן הפיננסי של הכתר באנטוורפן. הנרי השמיני החליף כ־40 אחוז מהכסף שבשילינג במתכות זולות, כדי להגדיל את הכנסות המלוכה בלי להעלות מסים, וגם אדוארד השישי פגע במטבע. כשאליזבת הראשונה עלתה לכס ב־1558, כתב לה גרשאם שמטבע טוב ומטבע רע לא יכולים להסתובב יחד.

אבל גרשאם לא גילה את זה. אריסטופנס התלונן במחזה "הצפרדעים", שמתוארך בדרך כלל ל־405 לפני הספירה, שאתונה משתמשת בנחושת גרועה ולא בכסף ובזהב הטובים שלה. ניקול אורם כתב על כך במאה ה־14, וקופרניקוס, האסטרונום, תיאר את התופעה ב־1519, השנה שבה נולד גרשאם. את השם חוק גרשאם נתן לה רק באמצע המאה ה־19 הכלכלן הנרי דאנינג מקלאוד.

זה קרה גם במאה ה־20. בארצות הברית, ב־1965 ירדה כמות הכסף בחצי דולר ל־40 אחוז, והמטבעות הישנים של 90 אחוז נעלמו מהארנקים אל המגירות ואל האוספים. כשמחיר הכסף עלה עוד, אותו דבר קרה לחצאי הדולר של 40 אחוז, ומ־1971 כבר לא היה בהם כסף בכלל.

ויש גם מקרה הפוך. בהיפר־אינפלציה, כמו בגרמניה של שנות העשרים, הכסף הרע מאבד כל כך הרבה מערכו שהסוחרים מסרבים לקבל אותו, ואז דווקא הוא נדחק החוצה. כשהחוק כבר לא מצליח לכפות את הערך הנקוב, הכלל מתהפך.