הכסף ששוכב בקרקעית הים
יאפ הוא אי קטן במיקרונזיה, באוקיינוס השקט. אין בו זהב ואין בו כסף, אבל היה לו כסף משלו: גלגלים של אבן גיר עם חור באמצע, שנקראים ראי.
את האבנים לא חצבו ביאפ עצמו. משלחות הפליגו בסירות קאנו בעיקר לפלאו, כ־400 קילומטרים מערבה, חצבו שם את הגלגלים והביאו אותם הביתה בקאנו, ואת הגדולים על רפסודות במבוק. רוב האבנים קוטרן 30 עד 50 סנטימטרים, אבל יש גם ענקיות. החציבה נפסקה בתחילת המאה העשרים.
באבן כזאת לא קונים ירקות. אבני ראי שימשו לעסקאות גדולות ונדירות: נישואים, ירושה, בריתות והסכמים פוליטיים, ורק לעתים רחוקות תמורת מזון.
וכאן החלק המפתיע. אבן גדולה כמעט לא זזה, כי היא כבדה ועלולה להישבר. כשהיא עוברת מיד ליד, היא נשארת במקומה, ליד בית האספה או לצד השביל, ומה שמשתנה הוא הסיפור שלה. לכל אבן יש היסטוריה שעוברת מפה לאוזן, עם השמות של כל מי שהחזיקו בה, וכולם יודעים מי הבעלים עכשיו.
לפי המסורת שבעל פה, פעם אחת נפלה אבן גדולה מסירה בדרך ליאפ ושקעה בים. איש לא ראה אותה מאז, אבל כולם הסכימו שהיא עדיין שם למטה. אז היא המשיכה להחליף בעלים כמו כל אבן אחרת.
פחות מוזר ממה שזה נשמע
ב־1991 כתב הכלכלן מילטון פרידמן מאמר בשם "האי של כסף האבן". הוא טען שהשיטה של יאפ לא שונה כל כך מכספת הזהב של הבנק הפדרלי בניו יורק, שבה זהב עובר מממשלה אחת לאחרת בלי לצאת מהבניין.
וגם אנחנו עושים את זה כל יום. כשמשלמים חשבון חשמל באפליקציה, שום דבר לא זז בעולם חוץ ממספרים בשני חשבונות בנק. כסף הוא בסופו של דבר הסכמה משותפת על מי מחזיק במה. ביאפ פשוט אפשר לראות אותה, עומדת ליד השביל.
מה קרה לאבן הראי ששקעה בים?
כסף הוא בעיקר הסכמה על מי מחזיק במה, והחפץ עצמו יכול להישאר במקומו, ואפילו בקרקעית הים.
