הדבורים מסמנות זו לזו את הדרך בריקוד

דבורה שמצאה פרחים חוזרת לכוורת ורוקדת. בריקוד הזה מקודדים כיוון ומרחק, והחוקר שפענח אותו זכה בסוף בפרס נובל.

כבר אריסטו שם לב שכשדבורה חוזרת לכוורת עם מזון, כמה דבורים אחרות יוצאות בעקבותיה. במשך מאות שנים ראו דבוראים וחוקרים דבורים "רוקדות" בתוך הכוורת, אבל איש לא ידע מה הריקוד אומר.

מי שפענח אותו היה הזואולוג קרל פון פריש, שחקר דבורים במשך עשרות שנים. הוא תיאר שתי צורות: ריקוד מעגלי, שאומר בעיקר שיש מזון קרוב לכוורת, וריקוד הכשכוש, שמוסר מידע על מקורות רחוקים יותר.

איך קוראים את הריקוד

הדבורה רצה בקו ישר על החלה האנכית ומכשכשת בגופה. בסוף הריצה היא מקיפה חזרה לנקודת ההתחלה, פעם מימין ופעם משמאל, ושוב רצה. כך נוצרת צורה של הספרה שמונה. ריקוד אחד יכול לכלול סיבוב בודד, או יותר ממאה.

כיוון הריצה הוא המצפן. בכוורת החשוכה, על חלה אנכית, "למעלה" מייצג את כיוון השמש. אם הפרחים נמצאים בדיוק בכיוון השמש, הדבורה רצה ישר למעלה. אם הם 40 מעלות מימין לשמש, היא רצה בזווית של 40 מעלות מימין לקו האנכי.

משך הכשכוש הוא המרחק: ככל שהמקור רחוק יותר, הריצה ארוכה יותר. ומכיוון שהשמש זזה בשמיים, דבורה שרוקדת זמן רב מתקנת את הזווית בהתאם, כך שהכיוון נשאר נכון.

הריקוד לא נועד רק למזון. דבורים מסמנות כך גם מקורות מים ומקומות אפשריים לקן חדש.

כשפון פריש פרסם את הרעיון בספר ב־1927, מדענים רבים פקפקו בו. רק עשרות שנים אחר כך הוא התקבל, וב־1973 חלק פון פריש את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עם קונרד לורנץ וניקולאס טינברגן, על תגליות בחקר דפוסי ההתנהגות של הפרט ושל הקבוצה.